ביטוח אבדן הכושר במסגרת בחירת העובד את מוצר הפנסיה שלו

בחודש אוגוסט 2018 ניתן פסק דין תקדימי בבית הדין הארצי לעבודה שדחה את ערעורה של עובדת
שצורפה להסדר פנסיוני במסגרת עבודתה בביטוח מנהלים ללא ביטוח אכ"ע ונגרם לה אירוע נכות.

בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ובניגוד לפסיקת בית המשפט שפסק כי עובד רשאי לבחור מוצר פנסיוני שאינו כולל ביטוח אובדן כושר עבודה, ועל המעסיק חל איסור להתערב בבחירה זו.

עורך הדין יניב גל, סבור אחרת

להלן סקירה של אחד משינויי הדין החשובים והבולטים בדבר חובת ההפרשה לפנסיה, ומרכיב ביטוח אבדן כושר העבודה הדרוש על פי צו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה 2011 ("צו פנסיה חובה" או "הצו"), מאז פרסומו לראשונה בשנת 2008, וזכויות העובד לפי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ח-2005 ("חוק הגמל").

לאחרונה (20/08/18) ניתן פסק דין תקדימי מפי השופטת ורדה וירט-לבנה בבית הדין הארצי לעבודה (בהסכמת השופטים איטח וסופר, ונציגי הציבור נתן מאיר ודורון קמפלר), בעניין לנדסברג נ' גל-רוב יועצים בע"מ ואח' (ע"ע 7243-10-15), בו דחה בית הדין הארצי את ערעורה של עובדת שצורפה להסדר פנסיוני במסגרת עבודתה בביטוח מנהלים ללא ביטוח אכ"ע ונגרם לה אירוע נכות (אשר אילו הייתה מבוטחת בביטוח הכולל רכיב אכ"ע, הייתה ככל הנראה זכאית לתגמולי ביטוח).

בעניין זה, אשר צורפה לו גם עמדת היועמ"ש לממשלה, נשיאות הארגונים העסקיים וההסתדרות הארצית, פסק בית הדין כי "…עובד רשאי לבחור מוצר פנסיוני שאינו כולל ביטוח אובדן כושר עבודה, ועל המעסיק חל איסור להתערב בבחירה זו…", וכן אף העביר ביקורת על בחירת העובדת שלא לרכוש ביטוח אלא מסלול מוטה חיסכון במילים הבאות: "…לאחר שהמערערת העדיפה אפיק פנסיוני זה על פני קרן פנסיה מקיפה, הרי שהמערערת אינה יכולה להבנות מהטענה כי על החברה מוטלת חובה לבטח אותה במסלול ביטוח פנסיוני הכולל ביטוח בגין אובדן כושר עבודה" (כל ההדגשות כאן ובהמשך אינן במקור).

בשולי הדברים, פסקי דין של בית הדין הארצי ניתנים, ככלל, לערעור ב'גלגול שלישי' במסגרת בג"ץ, אולם בשל מתן העמדות ופניית בית הדין לגורמים קובעי המדיניות, נראה על פניו כי פסק דין זה אינו נתון לבחינה מחודשת, לפחות לא בעת הקרובה.

יודגש, כי באותו עניין ההסדרים החוקיים שחלו על הצדדים ליחסי העבודה נקבעו להיות על פי הדין הכללי (חוק הגמל ובפרט סעיף 20 לו בדבר זכות בחירת העובד, וכן צו פנסיה חובה, כפי שחל מיום 01/01/08); אף על פי כן, וככל שהמקרה הנדון שם התרחש לפני תיקוני הצו האחרונים (בשנים 2014 ו-2016), צוין כי אין באותם תיקונים כדי לשנות מקביעתו העקרונית והתקדימית של פסק דין זה. לעניין הוספת סעיף 20(א3) לחוק הגמל לאחר התרחשות האירועים נשוא פסק הדין.

בית הדין הדגיש את שינויי החקיקה בכל הנוגע לאפשרות של העובד לקבל ייעוץ מקצועי מבעלי רשיון, ובתוך כך לקבל החלטה מושכלת אודות מסלול הביטוח הפנסיוני שייערך עבורו במסגרת עבודתו ובכלל, לרבות החובה של בעלי הרשיון להתאים את הייעוץ או השיווק הפנסיוני לנתוני ומטרותיו של אותו לקוח (סעיף 12 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ייעוץ, שיווק ומערכת סליקה פנסיוניים), תשס"ה-2005), ומצא כי "למעשה ישנו הסדר מאזן שיצר המחוקק, כך שלצד האחריות והבלעדיות שהועברה לידי העובד בבחירת המוצרים הפנסיונים, הקנה המחוקק במסגרת חוק הייעוץ את הכלים שיאפשרו לעובד בחירה מושכלת המתאימה לנסיבותיו".

לאחר שסקר בית הדין הארצי את ההיסטוריה החקיקתית של חוקי הפיקוח מאז שנת 2005 (חוקי 'רפורמת בכר'), וכן את צו פנסיה חובה על גלגוליו השונים, מצא בית הדין לנכון כי מדובר בעניין שבבחירת העובד באופן מוחלט (וכלשון פסק הדין: "…עקרון חופש הבחירה המלא שניתן לעובד לקביעת סוג המוצר הפנסיוני המועדף עליו הוא עקרון יסוד בדיני הפנסיה"), ואילו כל מעורבות מצד המעסיק פסולה כל שכן "…בעצם המעורבות של המעסיק בבחירת הכיסויים הביטוחיים, יש פגיעה לא רק באוטונומיה של העובד אלא גם בפרטיותו"; וממשיך שם: "…לעובד אין סיבה לתת הסברים למעסיק מדוע בחר בדרך כזו או אחרת, ולמעסיק אין זכות לחסום בחירה שאינה נראית לו".

לדברי בית הדין, מרגע שהעובד בחר את בחירתו לגבי סוג המוצר הפנסיוני, "…למעסיק אסור להתערב במה שנעשה עם כספי הפנסיה שאותם הוא מעביר לקרן עבור העובד, כאשר מבחינתו של המעסיק עניין זה צריך להיות בבחינת 'שגר ושכח'".

כך נפסק בעניין תקדימי זה, ובשונה מעמדת ההסתדרות הכללית הנחרצת (לפיה, כמובן, לא ניתן לוותר על כיסויים ביטוחיים למקרה אבדן כושר או מוות אף ברצון העובד), כי סעיף 20 לחוק הגמל אשר גובר על הוראת הצו, מקנה לעובד זכות בחירה להצטרף להסדר של ביטוח מנהלים (ולא קרן פנסיה מקיפה) אף בהיעדר רכישת מרכיב ביטוחי המשולם מתוך כספי התגמולים, ואילו "…אין לקבל מצב שבו מעסיק מונע מעובד להצטרף לקופת גמל מסוימת או לממש תנאי הצטרפות לקופת גמל מסוימת שהוסכמו בין קופת הגמל לבין אותו עובד" מכוחו של סעיף 20 הנ"ל.

בית הדין ציין בשולי הדברים, כי הוראתו של סעיף 20 לחוק הגמל גוברת על צו פנסיה חובה, הן בשל האמור בסעיף-קטן (א) שבו ("…והכל אף אם נאמר אחרת בדין או בהסכם") והן בשל היותו בעל אפיק אכיפה פלילי לפי סעיף 49(א) לאותו החוק בגין הפרת זכות הבחירה של העובד; עוד ציין בית הדין, כי במקרה שבו החובה לבטח את העובד במסלול פנסיוני הכולל ביטוח אכ"ע מנוגדת לבחירת העובד, אין בצו כדי ללמד מהו הדין הקובע.

לקראת סיום אציין, שבמקום אחד בפסק הדין הוזכר כי סעיף 20 לחוק הגמל תוקן פעם נוספת ביום 05/02/16 (תיקון מס' 16 לחוק הגמל) מספר שנים לאחר קרות האירועים נשוא פסק הדין – או אז נוסף סעיף-קטן (א3), אשר חוקק בהתאם להסכם הקיבוצי שהורחב בצו הרחבה נוסף משנת 2016 בדבר הגדלת ההפרשות לפנסיה. נכון להדגיש באותו הקשר, כי משמעות התיקון בענייננו לא הובהרה די הצורך במסגרת פסק הדין, ואף לא נאמר בו (כפי שמקובל במקרים דומים) כי יש להותיר את הסוגיה לגבי מקרים שלאחר חודש פברואר 2016 בצריך עיון.

במסגרת אותו תיקון נקבע כי אם קיימת חובה לפי הסכם קיבוצי או אישי (קרי, "בדין או בהסכם") לרכוש לעובד גם ביטוח להבטחת שכרו בשיעור 75% או עד 2.5% ('ביטוח מועדף' כלשון הסעיף), שאז "לא יראו בהתניה כאמור התניה של מעסיק לגבי שיעור ההפקדה בעד עובד לסוג מסוים של קופות…" לפי סעיף 20(א) לחוק הגמל, ובלבד שהעובד יהיה זכאי להפרשה בשיעור 6.5% לפחות מתגמולי מעסיק (החל מיום 01/01/17)

אולם סעיף-קטן זה חוקק רק לאחר קרות האירועים נשוא הערעור שביסוד פסק דין זה, ואילו למעט אותו איזכור בית הדין לא התייחס כלל לשאלת חלותו או למתח שבין אותו סעיף-קטן לבין זכות הבחירה הכללית שבסעיף 20(א) לחוק הגמל; כך שכל שקיים בפסק הדין בעניין זה (בדבר העתיד, וחובות המעסיק לאחר תיקון מס' 16 לחוק הגמל), היא אותה אמירה כללית בדבר סעיף 20 לחוק הגמל אשר לדידו של בית הדין נועד "…לאפשר לעובד לבחור את מוצר החיסכון הפנסיוני שבו הוא מעוניין להפקיד את תשלומיו ואת תשלומי מעסיקו, ללא שהמעסיק יוכל להגביל אותו בעניין זה, והכל על מנת שהעובד יוכל להתאים את מוצר החיסכון הפנסיוני לצרכיו ולמקסם את תועלתו", הא ותו לאו.

בשורה התחתונה

משמע, בכל הנוגע להפקדות לפנסיה לעובדים נכון להיום, ולאחר כניסתו של סעיף 20(א3) לחוק הגמל לתוקף, מאמרו הנחרץ של בית הדין בפרשת לנדסברג אינו מסויג, כך שעל פניו ידה של זכות הבחירה של העובד, בכל הנוגע לבחירת האפיק הפנסיוני ומסלולי החסכון, על העליונה; וזאת על אחת כמה וכמה שבית הדין טרח להזכיר כאמור את תיקון החקיקה, אך לא מצא לנכון ללמוד או להשליך הימנו על פסק דינו, או לסייג בו את מסקנותיו לגבי הבאות כלל.

נראה על כן, כי עניין זה לא תם ועוד לא נשלם, כך שבכל הנוגע ליישום פסק הדין כיום ולאחר כניסתו של תיקון 16 הנ"ל, ובהיעדר כל תימוכין אחרים או סותרים בפסיקת בית הדין הארצי המאפשרים לערוך פרשנויות כאלו ואחרות, ניאלץ להמתין לפסיקות שתבואנה בהמשך.

נכתב על ידי עו"ד יניב גל, יועץ המשפט ללשכת היועצים הפנסיונים בישראל (ע"ר)